בטח שמתם לב לאופי הויראלי המדבק של המאבק. זה התחיל בתוניסיה, המשיך למצרים, משם לבחריין, תימן וסוריה, בדרך התחילו תנועות מחאה בספרד, ביוון - ובשלב מסויים זה נחת בתל אביב. עכשיו, בעודי כותב פוסט זה המחאה מתפשטת לאנגליה (בסגנון חוליגני) ומי יודע לאן זה יתפשט משם? ארה"ב? סין? אולי אפריקה כיבשת שלמה? אולי כדור הארץ?
המנגנון הויראלי שעומד מאחורי ההתפשטות של המחאה הוא אותו מנגנון שגורם לנו לפהק כשאנחנו רואים מישהו אחר מפהק. מדובר בתכונה אנושית הטבועה עמוק במערכת ההפעלה שלנו. אם מישהו מפהק, כנראה שיש לו סיבה טובה לכך (מחסור בחמצן?) , ולכן גם אנחנו צריכים לפהק כאקט של זהירות. כך גם במחאה. הרי המצוקה וחוסר הצדק החברתי היו שם הרבה קודם. אז למה דווקא עכשיו? כי גם אחרים עושים את זה, וזה נותן לנו לגיטימציה למה שהרגשנו כל הזמן אבל לא ידענו מה לעשות עם זה.
למה זה חשוב? כי ככה קורים שינויים היסטוריים באופן שאינו נכפה מלמעלה אלא בהתארגנות עצמית. אלה שינויים שאף אחד לא מהנדס אותם ואף אחד לא יכול לדעת מתי הם יתחילו ולאן הם יתפתחו. ממש כמו שריפה שמתחילה מנרגילה שלא כובתה כראוי. ואם ככה קורים שינויים היסטוריים, אז לאף אחד אין מונופול על השינוי חוץ מאשר לכולם ביחד.
כדי שה-"כולם ביחד" יעבוד בצורה ויראלית צריך מישהו שידליק את הגפרור. בתוניסיה היה איש אחד ששרף את עצמו, שיצר שרשרת שלא תאומן. אצלנו היו כמה חבר'ה שהחליטו לשים אוהלים בשדרה, ולא היה להם מושג לאן זה יוביל. צריך אנשים שיתחילו דברים. קוראים להם: יזמים. היזמים האלה אינם יודעים האם יצליחו, כמה גדול יהיה המהלך שייזמו. גם לא אכפת להם. הם פועלים מתוך הקשבה לקול הפנימי ולא מתוך שיקולי רייטינג. הם אלה שמתחילים את המהפכות שמשנות את העולם שלנו.
מיהם היזמים האלה? איך הם נראים? האם הם דומים למנהיגים הכריזמטיים של פעם? אלה שאלות רטוריות בלבד. כולם רואים כי אלה אנשים מן השורה, ללא כל הכשרה פורמלית להיות מנהיגים, עם אותנטיות מנצחת ותמימות שובת לב. בעידן שאליו אנו נכנסים כל אחד מאיתנו הוא יזם ומנהיג פוטנציאלי של מהלך שינוי כזה או אחר. צריך רק להקשיב ללב, לחשוב על הזולת ולרצות עולם טוב יותר. השאר כבר לא בידי אף אחד. פעם זה מצליח - והמון פעמים אחרות זה לא. הפוטנציאל נמצא אצל כל אחד.
על בסיס ההבנות האלה יש לבנות שיטת משטר חדשה: כזאת שתעודד את הפרט ליזום ולהציע שינויים, כזאת שתקשיב באופן מובנה ומסודר לרחשי לב ההמון, כזאת שתדע לא להיבהל משינויים מתבקשים אלא להוביל אותם. המנהיגים הנדרשים שונים בתכלית מאלה שאנחנו ממליכים כיום: דרושים מנהיגים עם כריזמה חדשה שאינה דמגוגית, שהמומחיות שלהם היא לא לייצר הופעות מלוטשות בטלויזיה אלא לייצר עבודת צוות, שמובילה לעבודת קהילה, שמובילה להקשבה ויצירה מלמטה. כל זה מוביל להגדרה מחודשת של הדמוקרטיה, נושא ששווה לכתוב עליו פוסט נפרד.
ועד שנקים שיטת משטר חדשה אפשר להקים ארגונים חדשים, שונים, שמתבססים על הקהילה ועל חוכמת הביחד. ההאבּ מנסה להיות ארגון כזה: חממה להולדת ארגונים מסוג חדש, ארגונים שמקשיבים לסביבה, מייצרים פתרונות חדשניים, בונים מודלים כלכליים חדשים. ביחד.
No comments:
Post a Comment