ההישג הראשון של המחאה כבר כאן

המחאה החברתית בישראל ממשיכה לצבור תאוצה ומתרחבת. מסתובבת באויר תחושה של "משהו חדש נולד" אבל עוד לא ברור מה זה ולאן זה מוביל. רשימת הדרישות של מובילי המאבק אינה חדה וברורה. ברור שכולם רוצים להוריד את יוקר המחייה ובכלל זה את מחירי הדיור - אבל לכולם יש תחושה שזה לא בדיוק הענין המרכזי. מאחורי זה יש משהו עמוק יותר, חזק יותר, שעליו אין מחלוקת וכולם (כמעט) מאוחדים סביבו.

בשולחנות העגולים שפתח ההאבּ בשדרות רוטשילד שמענו מהציבור באופן ברור מהו הדבר שהכי מרגש אותם ומשמעותי עבורם. המילה הכי חזקה שחזרה בדברי כולם היתה: בּיחד. התחושה הזאת אינה צריכה הסברים, אותיות קטנות או מספרים. זוהי תחושה חמה, מאחדת ומנחמת. תחושה שלמרות הכל יש כאן מרקם חברתי שכולל ערבות הדדית, חברות ואכפתיות.

הביחד הזה, המתהווה מעצמו, מתבסס על צורך בסיסי שהיה קיים כאן כל הזמן - הצורך להיות מחובר ולהרגיש שייך. זה בדיוק מה שהיה חסר כאן. זמן רב מידי הלכנו לאיבוד ואיפשרנו לממשלות ולגורמים אינטרסנטים אחרים להשכיח מאיתנו את הצורך הזה להתחבר. הלחץ הכלכלי, הגורם לרובנו לחיות במחסור או באוברדראפט, יצר מצב (טבעי) בו כל אחד מאיתנו ניסה להישרד - ובתוך כך לדאוג קודם כל לעצמו ולמשפחתו עד שלא נשארה יותר אנרגיה "לבזבז" על הזולת. לא יצאנו למאבקים ציבוריים כי לא היה לנו כוח. הישרדות זה מתיש - אבל יותר מכך, זה מבודד, מנכר, מרחיק ומונע סולידריות.

והנה, הוצת הגפרור, באדיבותן הרבה של דפני, סתיו וחבריהן. והאש הטובה הזאת הוציאה רבים מאיתנו לרחובות. אין תשובה אחת על מה? אין תשובה אחת עד מתי? אין תשובה אחת בכלל. כי הרעיון היחיד שאפשר להסכים עליו בקונצנזוס כמעט מלא הוא הביחד. ומוטב שלא נחפש תשובות ברורות ונשמור את הביחד הזה. אנחנו צריכים עוד מזה, כי זה הדבק המאחה, המבריא והבונה מחדש של החברה בישראל.

הביחד שנולד מחדש במחאה הזאת הוא התשתית עליו ניתן יהיה לבנות את האותיות הקטנות, את ההסדרים והשיטות שיבטיחו קצת פחות אינטרסנטיות צרה, קצת יותר טובת הכלל, קצת פחות נוחות אישית לטובת קצת יותר הסתכלות ימינה ושמאלה לראות מי צריך סיוע ואיך ניתן לסייע. לא צריך לחכות לממשלה ולבעלי ההון שיסכימו לשנות את השיטה. אנחנו כאן כבר משנים את השיטה - בואו נמשיך!