זה היה צפוי. הנה הגיע הפיגוע שמאיים לגרור את ישראל חזרה לסדר היום המוכר והמדמם. האם זה הולך להסתיר ולסתור את המחאה החברתית שצמחה לה כאן? זאת נקודת מבחן אמיתית לעומק ולרצינות של מארגני המאבק, וליכולת שלהם לקרוא נכון את רחשי הציבור.
המחאה הזאת התחילה מצויין מבחינה תקשורתית. האוהלים, השדרה, הפגנות הענק, שלמה ארצי: כל אלה הצליחו למשוך את תשומת הלב של התקשורת, שמצידה משכה את האזרחים ותרמה להצלחת המאבק. עכשיו, חייבים למצוא דרך להמשיך את המאבק הזה בצורה חכמה, סולידית ושקולה, אשר תבטא את המורכבות שבה אנו חיים בארץ הזאת. מחד, השכול, הטרור, אובדן החיים. מאידך העוני, הפערים החברתיים והפגיעה המתמדת בזכות של אנשים שעובדים קשה לחיות בכבוד מעמל כפיהם.
המצב מחייב שינוי גישה. במציאות הקשה שלנו אין יותר מקום לגימיקים. האוהלים מיצו את עצמם. צריך למצוא דרך חדשה שתגרום לכולם להמשיך להיות מעורבים, לקחת חלק ולא להרפות עד שיושגו הישגים משמעותיים. אבל מה היא הדרך? כיצד ממשיכים להכתיב את סדר היום? כיצד לא מאפשרים לממשלה ומקבלי ההחלטות להתחמק באלגנטיות מהאחריות הכבדה שלהם?
התשובה לכך היא מורכבת מאוד ופשוטה כאחד. כולם ביחד! חייבים למצוא שיטה שתאפשר לכל אזרח שרוצה בכך להיות מעורב, להביע את דעתו, לקחת חלק ולהשפיע. ה"פטנט" המתאים ביותר, שהתגלה במלוא גדולתו במאבק הזה הוא המעגלים. אותם מעגלי הקשבה, הפשוטים לתפעול, אך העמוקים מאוד במהותם – הם המפתח למהלך הגדול הבא של המאבק הזה.
מהו מעגל הקשבה? זהו מעגל של אנשים, שלא מכירים בהכרח זה את זה, אשר מסכימים על דבר אחד בסיסי: לכל אחד במעגל יש זכות שווה להשמיע את קולו ולקבל את מקסימום ההקשבה של כולם. לא חייבים להסכים, לא חייבים להגיע לקונצנזוס, אבל במעגל יש פוטנציאל להבין את הדיעות השונות שלנו ולראות שלמרות השוני יש בינינו הרבה דברים משותפים ומאחדים. בצורה העגולה הזאת ניתן לברר לעומק מהם הדברים החשובים לנו באמת? מהם הכאבים המשותפים לנו? מהם החלומות שלנו? והכי חשוב – מהם הרעיונות הפרקטיים שיש לנו על מנת להגיע לפתרונות אמיתיים.
בשבועות האחרונים הפעלתי בשדרות רוטשילד בתל אביב, יחד עם חברי האבּ תל אביב (החממה ליזמות חברתית) מעגלי הקשבה כאלה. הלוגיסטיקה היתה פשוטה. שמנו מספר שולחנות עגולים בשדרה, סביבם שמנו ארגזים כתחליף לכסאות. על כל שולחן פיזרנו דפים וכלי כתיבה – והצבנו מנחה מנוסה ליד כל שולחן. מהר מאוד השולחנות התמלאו באזרחים, עוברי אורח, אשר השתוקקו להשמיע את קולם וגם להקשיב לאחרים. האפקט היה עצום. אנשים ממש התרגשו מהחיבור הספונטני, ורבים מהם אמרו שבשבילם זהו שיא המאבק – היכולת לשבת עם זר ולהרגיש שאנחנו ביחד.
הנסיון הזה בשדרות רוטשילד הוביל למסקנה הבאה: אנחנו חייבים ליצור מצב שהמשך המאבק יהיה סביב שולחנות עגולים, ויזמין את כלל הציבור להביע את דעתו ולקחת חלק בעיצוב הפתרון. לפיכך, אני מציע בזאת לראשי המאבק להקדיש מוצאי שבת לאירוע 1000 השולחנות העגולים. נציב בכיכר מרכזית בארץ 1000 שולחנות עגולים. נגייס 1000 המנחים בארץ למשימה (יש אלפי אנשים המנוסים בהובלת דיון שישמחו להתנדב), ונציב ליד כל שולחן מנחה. נזמין את האזרחים לאירוע מסוג אחר.
במקום שלטים, דיעות ומגאפונים נזמין לבירור וחשיבה: מהו צדק חברתי? מה חשוב לנו לשנות בשיטה ובחברה בארץ הזאת? ועוד שאלות שיכולות להיות מנוסחות יחד עם ועדות המומחים. בכל שולחן יהיה לפ-טופ, עליו יסוכמו עיקרי הדברים שנאמרו בדיון. הלפ-טופ ישדר בזמן אמיתי את המידע למחשב מרכזי, אשר סביבו יעמדו טובי העורכים ואנשי המילה הכתובה. משימתם תהיה לקרוא את שלל הדיעות והרעיונות ולתקין מהם מסמך דינאמי, אשר ישקף בכל נקודת זמן את דעת הציבור. המסמך יכתב באונליין ויהיה השיקוף המדויק והמעשי ביותר למה ש"העם רוצה".
החשיבות של האירוע הנ"ל היא עצומה. זוהי התשובה האמיתית של העם לפעולה האוטומטית של הממשלה למנות ועדות. זוהי הצהרה על סוג חדש של דמוקרטיה שמתפתח כאן מתוך המאבק: דמוקרטיה השתתפותית, בה לכל אזרת יש זכות לקחת חלק, להביע את דעתו ולהשפיע על ההחלטות המתגבשות. זה הרבה מעבר לדמוקרטיה האנמית שהיתה כאן פעם, בה האזרחים הצביעו ברגליים וברובם לא מימשו את זכותם להצביע. וגם אם כן הצביעו לא היתה לכך הרבה השפעה בגלל שיטת הממשל בישראל.
תארו לעצמכם שכיכר העיר האתונאית חוזרת לעצמה. כל מנהיג שירצה לעשות שינויים בתחומו יצטרך קודם להזמין את התושבים לשולחנות עגולים. הממשלה כבר לא תוכל להתעלם מהציבור ולהניח הנחות ביחס למה "הציבור רוצה". יש עכשיו למנהיגים דרך להידבר עם העם ולקבל פידבק מיידי.
השיטה הנ"ל היא ההתפתחות הטבעית של המאבק הזה. הדבר החזק ביותר, שנוצר במאבק, ואסור לנו להפסיד אותו זה הביחד, הסולידריות, הזכות להשמיע ולהישמע. אימוץ המהלך המוצע כאן ימסור מסר אחד חשוב ומרכזי. אנחנו כאן להמשיך את המאבק, בדרך אחראית, שפויה, אך חזקה ומעמיקה. הדמוקרטיה הישראלית מתפתחת והיא תחזור להיות גאווה לכולנו.
אז הנה אני זורק את הכפפה: במוצאי שבת, ה-27/8, או בשבת שאחרי זה, אירוע המעגלים הגדול. נתחיל מתל אביב, בירת המאבק החברתי (וגם הסושי – וזה בסדר גמור!) – ובשבועות הבאים נרחיב את זה לכל הארץ. נציב 1000 שולחנות עגולים ברחבת מוזיאון תל אביב. נגייס 1000 מנחים בעלי נסיון בהובלת דיון. נקיים דיונים מכובדים סביב השולחנות. נסכם את עיקרי התשובות שיעלו בלפ-טופים בכל שולחן. נשדר את המידע למחשב המרכזי. נבקש מצוות עורכים זריזים לעבד את החומרים ולהפיק מסמך מסכם. נקרין לכולם את המסמך ונבקש את ההסכמה של השולחנות לתוכן. נפעיל מערכת הצבעה אלקטרונית באמצעות סמארטפונים. חגיגה דמוקרטית עם תוצרים אמיתיים וברי תוקף.
נוכיח שההישג הגדול ביותר של המאבק הוא שינוי התפיסה הדמוקרטית בישראל – מדמוקרטיה פוליטית-מפלגתית לדמוקרטיה השתתפותית שהמנהיגים שלה הם הציבור הרחב, והמשרתים שלה הם הנבחרים.
האירוע יוצא לדרך במוצ"ש 27/8/11. רוצה להיות מנחה באירוע? הרשמה כאן
שותפים למהלך: ד"ר שי בן יוסף (נווט במורכבות) ואסף שנהב מהמרכז הישראלי לגישות מאחות
